פרוייקט להנצחת נשים במרחב הציבורי:
פרויקט פרו בונו של החברה הכלכלית לנשים, עמותת ממ"י ומשרד עורכות הדין אלוני סדובניק.
הגדרת הבעיה: במודעות הקולקטיבית החברתית גם של גברים וגם של נשים, לא ידועות נשים פורצות דרך ומובילות הראויות להיות מונצחות במרחב הציבורי. הנשים היחידות שבכל זאת שמן מונצח במרחב כגון מרכז סוזן דלל, נהנות מכך מפאת תרומת כסף למבנה. דמויות בודדות שהונצחו עד היום הן גולדה מאיר או דמויות תנכי"ות. גם אלו שהונצחו ,חסרות טקסט המפרט את מפעלן וחשיבותן והן נותרות אנונימיות (רחוב ברוריה).
למה זה חשוב? המרחב הציבורי בו כולנו פועלים חיים ומסתובבים משפיע במידה רבה על תפיסתנו את מה החברה מעריכה, כך למשל אנו חיים במדינה שרחובותיה ובניניה, כיכרותיה ושטרות הכסף שלה מנציחים מנהיגים גברים או ארועים מלחמתיים- אך טבעי כי הפרטים בחברה כזו מתקשים לשנות דפוסי חשיבה וחינוך לגבי מעמדן השווה של נשים.
מי קובע שמות ואיך זה עובד? בכל רשות מקומית ישנה "ועדה לקריאת שמות לרחובות ומבנים", עפ"י פקודת העיריות והנהלים במועצות וברשויות, הועדה איננה אקטיבית בבחירת השמות, אלא פועלת על פי ההצעות המונחות בפניה ומובאות כהמלצות מטעם הציבור. מבדיקה שערכנו במספר רשויות (ת"א, ירושלים, גני תקווה, אור עקיבא) עולה כי ישנה פתיחות רבה לנושא שלנו, אך הרשויות מבקשות כי הציבור יגיש להן שמות לדוגמא של נשים , כולל המידע מדוע אותה דמות נשית ראויה להנצחה.
השותפים כרגע בפרוייקט- בשלב ראשון פנינו לכלל ארגוני הנשים וסיפרנו על המייזם, ביקשנו מכולן להמשיך ולהפיץ את המידע על איסוף שמות הנשים, והמידע עבר לאוניבסטאות, ארגונים ופעילות/ים בכל תחום -עד כה חזרו אלינו מאות נשים ואנשים עם הצעות מרתקות על שמות שכלל לא שמעו עליהן אפילו אנו- העוסקות במגדר דרך קבע.
מה מטרת הפרויקט שלנו?- לסלול שביל נוסף לשדרוג מעמדן של נשים בחברה ובתודעה הקולקטיבית באמצעות הנצחת פועלן ותרומתן במרחב הציבורי.לטעת במודעות הדור הבא את קיומם של גברים ונשים במידה שווה המעצבים את דרכי החברה וזוכים בכך להערכה והנצחת שמם לעד- יש בכך אלמנט חינוכי לפיו ניתן להפוך ל"סלב" לא רק באמצעות עולם הבידור, אלא בעשייה למען החברה במדע, בחינוך, רפואה, מנהיגות, וכד'.
כיצד ניישם את המטרות: נוביל שינוי חברתי על ידי (1) לייצר פלטפורמה אינטרנטית פשוטה ונגישה חינם לציבור, בו יופיעו כלל שמות הנשים שנאספו עם תקציר מידע על כל אחת. גם נשים ישראליות, יהודיות, או פלסטנאיות כמו גם נשים אשר תרומתן לחברה ברמה הבינלאומית הראויות להנצחה. עד כה נאספו כ 100 שמות בלבד, מה שמדגיש את הצורך בפרוייקט כזה.
(2) לרתום את הציבור, נשים וגברים תלמידים וסטודנטים, להציע כל הזמן עוד ועוד שמות אשר יעודכנו פנימה במאגר האינטרנטי.(3) לבצע מעקב אחר נשים בהווה ההולכות לעולמן, ולהטמיע את שיטת העברת המידע עליהן שלא יאבד כבעבר.
(4) אנו ניזום מדי שנה פנייה לכל הגורמים השלטוניים ברמה הארצית והמקומית, ונחזור ונאזכר את הנושא ונצרף בכל פעם שמות נוספים חדשים של נשים.
(5) כמו כן נבצע מעקב שוטף ונדרוש אכיפת השוויון כפעולת אפליה מתקנת ומאזנת.
ד"ר דשה אהרונסון
אלה איזבוצקי (1927 -1948)
ילידת פולין. אלה עלתה ארצה בגיל 6 עם משפחתה. היא סיימה את לימודיה בבית הספר החקלאי עיינות, ולאחר מכן עבדה בפרדסי נס ציונה. לאחר שסיימה קורס עזרה ראשונה, החלה לשמש כאחות במחנה הצבאי תל נוף. בתל נוף, העירה לקצין בריטי לאחר שנהג בשחצנות כלפי נערות יהודיות. הקצין הגיב ואמר שבקרוב יגיע המשטר הנאצי לשטח ישראל והיהודים יושמדו. לאחר שסטרה לו, הועמדה למשפט והביאה להדחתו של הקצין מתפקידו. בשנת 1945 הצטרפה למחתרת האצ"ל וסייעה בהברחת נשק ממחנות צבאיים. הייתה שותפה פעילה בפיצוץ גשר הרכבת ליד קובייבה. כאשר החלה ההתנגדות האקטיבית למשטר הבריטי, ליוותה את האצ"ל כחובשת בקרבות על יפו ורמלה. ב- 16/5/1948, בעת מתקפה על רמלה, נפגעה בבטנה בזמן שהגישה עזרה לפצועים בשדה הקרב. לבקשתה טופלו הלוחמים לפניה, וכעבור זמן קצר נפטרה.
תהאני אל גבאלי
ילידת מצרים.
עורכת דין. האשה הראשונה שמונתה כשופטת בבית המשפט העליון במצרים (2003). חברה בוועד עורכי הדין בארצות ערב ובמועצת נאמני המרכז הערבי לבתי המשפט.
פאטמה אל מרניסי
ילידת מרוקו, 1940 סוציולוגית וסופרת פמיניסטית, פרסמה ספרים ומחקרים רבים על נשים. אשה חזקה ומשכילה, שהצליחה לשנות חלק מהנורמות המקפחות את הנשים בחברה הערבית.
נאוואל אל סאדאווי
ילידת מצרים, 27.10.1931
רופאה פסיכיאטרית בהכשרתה וסופרת פמיניסטית, העומדת בראש ארגון נשים מוביל בעולם הערבי. אל סאדאווי ידועה כלוחמת חריפה בפונדמנטליזם האסלאמי ולוחמת למען זכויות נשים. הוציאה לאור כ-40 ספרים, שתורגמו ל-30 שפות. ספריה עוסקים בעיקר בדיכוי וניצול הנשים הערביות, ובמשך שנים רבות נאסרו לפרסום במצרים, מולדתה. רומן הביכורים שלה - זיכרונותיה של אשה רופאה (ראה אור בעברית) מתאר את חייה ותחושותיה של אשה צעירה, המחליטה למרוד בסביבתה וללמוד רפואה במצרים, בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20. כחלק מפעילותה הפמיניסטית עבדה עם נשים באזורים כפריים, בשאיפה להביאן לשחרור כלכלי והעצמה. בשנת 2007, בעקבות דרישתה לשנות את החוק לפיו ילדים נושאים את שם האב בלבד, נאלצה לעזוב את מצרים עקב איומים על חייה.
פרופ' נעמי אמיר(1931-1995)
רופאת ילדים וחלוצה בתחום הנוירולוגיה של ילדים, מומחית באפילפסיה, קוגניציה, דיספסיה והפרעות התפתחותיות אצל תינוקות וילדים.
נולדה בשיקגו, ארה"ב, ב-1931, בת שנייה לחווה, בת למהגרים יהודים מאירופה ועובדת סוציאלית, ושלום, בן למשפחת יהודים שחיה בישראל של טרום הכרזת המדינה. בהיותה בת ארבע עברה המשפחה לפלשתינה שם שימש אביה כשופט בשירות המנדט הבריטי. לאחר שנה חזרה האם לארה"ב ולבסוף השתקעה עם ילדיה בניו יורק.
נעמי סיימה לימודי רפואה באוניברסיטת ניו יורק ב1952. ב 1953 היא הגיעה לישראל להתמחות בניאורולוגיה בבי"ח הדסה. ב 1955 נישאה לשלמה אמיר, לזוג נולדו שלושה ילדים.
עם סיום ההתמחות, בחרה נעמי לפתח מומחיות באבחון וטיפול בילדים עם בעיות ניאורולוגיות במסגרת מחלקת הילדים בביה"ח "ביקור חולים", כחניכתה של ד"ר הלנה קאגן מנהלת המחלקה.
כחלק מההתפתחות המקצועית שלה הצטרפה אמיר למשך שנתיים למרכז הרפואי לניאורולוגיה של הילד בניו יורק ( Columbia Presbyterian Medical Center ), שם פגשה באיזבלה רפין, ניאורולוגית שבדית, וביחד הן ערכו את Behavior and Cognition of the Child with Brain Dysfunction (1991).. שנים אלה פיתחו בה את ההכרה בהבחנה בין אבחון וטיפול בילדים בעלי בעיות התפתחות קוגניטיבית לילדים עם בעיות ומוגבלויות ני אורולוגיות.
היא חזרה לישראל ב 1968 והקימה מרכז שיקום ובי"ס יסודי לילדים עם בעיות ניאורולוגיות. ב 1990 עברה אמיר עם צוותה לבי"ח שערי צדק שפתח עבורה אגף שלם מצויד וחדש. בנוסף, פתחה נעמי קליניקה בעיר העתיקה במסגרת בי"ח מוקסד, בה טיפלה בילדים מוסלמים. נעמי ראתה בעשייה זו סוג של גשר אנושי על פני המחלוקות הפוליטיות של האזור.
נעמי חלתה בסרטן ונפטרה ב 4 לינואר 1995.
פרופ' שושנה בירן
חמדה בן יהודה
ח'וולה בנת אלאזוור
(בת המאה ה-7 לספירה)
מהנשים הלוחמות הראשונות באסלאם, ידועה כאשה חזקה שלא ידעה פחד. נלחמה לצדם של גברים במספר מלחמות. בנוסף, ארגנה מערך רפואי מסודר של טיפול בפצועים.
אלה בראון
סוזן בראונמילר
ילידת ארה"ב (1935)
פמיניסטית רדיקאלית, עיתונאית ופעילה חברתית. נודעת במיוחד בזכות ספרה בניגוד לרצוננו – גברים נשים ואונס, שבו עסקה בפוליטיקה של האונס.לתפיסתה, אונס איננו פשע של תאווה מינית בלתי נשלטת, אלא מעשה אלים, מכוון ועוין, שמטרתו השפלה וביסוס השליטה על נשים בידי גברים.
בעקבות עבודתה פורצת הדרך של בראונמילר השתנתה תפיסת האונס. כיום ברור כי אונס איננו מין. אונס הוא מעשה אלים המתבצע באמצעות מין. כיום ידוע גם כי רוב הנפגעות מכירות את התוקף, וכי רוב מקרי התקיפה מתרחשים בביתה של הנתקפת או בביתו של התוקף. בישראל קיימים מרכזי סיוע אזוריים לנפגעות אונס ותקיפה מינית (וגם לנפגעים), המפעילים גם קו חירום ארצי, שמספרו 1202.
שרה (סוריקה) ברוורמן
ילידת רומניה. שרה עלתה ארצה בגיל צעיר. כאחת מהחברות הראשונות בפלמ"ח, הייתה בין שלוש חברות הפלמ"ח הראשונות שסיימו קורס מפקדי מחלקות בשנת 1943. בשנת 1944 נמנתה על 34 "צנחני היישוב", אשר התנדבו לצנוח במדינות אירופה הנאצית. כילידת רומניה, שלטה בשפה הרומנית. באוגוסט 1944, לאחר אימוני צניחה ואלחוטנות, נחתה ביוגוסלביה ויצרה קשר עם הפרטיזנים. בדרכה לרומניה, שוחררה המדינה על ידי בעלות הברית ולא היה צורך בהשלמת המשימה. עם שובה ארצה, המשיכה בפעילותה בפלמ"ח כממונה על ריכוז ענייני חברות הארגון בצפון הארץ. בשנים 1945-1947 פיקדה על קורסים ארציים לחברות. בשנת 1948 נקראה יחד עם שושנה גרשונוביץ להקים את חיל הנשים בצה"ל. עם הקמתו, שימשה כמדריכה בקורס הראשון למפקדות ח"ן ולאחר מכן שימשה קצינת הדרכה בח"ן. שרה, שהינה הצנחנית היחידה ששרדה את השליחות (בעוד חביבה רייק וחנה סנש נרצחו באירופה), ממשיכה להקדיש את זמנה לקיבוץ שמיר בו היא חיה.
רוני ואנטוני גורוואן בראונסברג
גוסטה דוידזון דרנגר (1917 - 1943)
ילידת קרקוב. בנעוריה שימשה כראש קבוצה בתנועת הנוער "עקיבא". בשנת 1938 שימשה כעורכת העיתון של התנועה. בספטמבר 1939, עם כיבוש פולין על ידי הנאצים, נאסרה עם בעלה. עם שחרורם מבית המעצר הגיעו לגטו קרקוב, בו הייתה ממייסדי ארגון המאבק "הארגון הלוחם של נוער החלוצי", אשר הוקם בקיץ 1942. בדצמבר 1942 יצאו אנשי הארגון בלבוש מדי שוטרים פולניים וביצעו התקפה על בית קפה מקומי, אשר הביאה למותם של 11 גרמנים ולפציעת נוספים. זמן קצר לאחר ירידתם למחתרת, נאסר בעלה וגוסטה הסגירה עצמה. לאחר חודשי עינויים, באפריל 1943, הובלו אסירי המעצר לפלשוב. גוסטה הצליחה להימלט במבצע בריחה שארגן בעלה, יחד עם חברים נוספים לכלא. בנובמבר 1943 נלקחה ממקום מסתורה ונעלמו עקבותיה.
דונה גרציה (1510-1569)
נולדה בפורטוגל ב-1510 למשפחה עשירה מגולי ספרד, אשר נאלצה להמיר את דתה ב-1497. היא נישאה לפראנסיסקו מנדס, נוצרי חדש (אנוס) אמיד, שגם משפחתו עזבה את ספרד ב-1492 על מנת שלא להמיר את דתה. הוא היה איש-עסקים מצליח, אך למרבה הצער, נפטר לאחר הולדת בתו והותיר אחריו פעוטה ואלמנה. באופן ברור, בטח פראנסיסקו ביכולותיה של אשתו, ולכן מינה אותה אפוטרופסית על אימפריית עסקיו הענפים; ברור כי מהלך זה אִפשר לה להפעיל את כישרונותיה על מנת לפלס נתיבי פעולה חדשים. כאלמנה, היא הפיקה תועלת מן המעמד העצמאי שההלכה היהודית מעניקה לאלמנות ולגרושות. הואיל והיא הייתה אשת עסקים ממולחת, בעלת יכולת מופלאה של תכנון עתידי, היא יכלה להיות לא רק שותפה משמעותית בעסקי המשפחה ביחד עם גיסהּ באנטוורפן, אלא אף להמשיך לנהל בכוחות עצמה את מעצמת העסקים לאחר מותו ב-1543.
דונה גראציה נתברכה בהון עתק ובחוש עסקי מרשים, אך היא גם נתקלה במכשולים רציניים, בשעה שהיא תמרנה את דרכה מחצי האי האיברי בחיפושיה אחר בית, שתוכל לחיות בו כיהודייה בגלוי. בנדודיה מפורטוגל לאנגליה, לאנטוורפן, לצרפת, לוונציה, לפרארה, לראגוסה ולקונסטנטינופול, היא הפגינה אלטרואיזם ואהבה נצחיים כלפי העם היהודי, בהצליחהּ לחמוק שוב ושוב מזרועה הארוכה של האינקוויזיציה.
כמנהיגה, לא זו בלבד שהיא הצילה מספר רב של אנוסים מאיבריה באמצעות ארגון נתיבי בריחה עבורם, אלא אף ניסתה להטיל חרם על נמל אנקונה [Ancona] כעונש על העלאתם למוקד של אחֶיה האנוסים; היא שמה לה למטרה לייסד ארגונים לסוחרים ולספנים יהודיים וכן לרבנים. היא תמכה בישיבות, בהוצאות ספרים, בבתי כנסת, במלומדים ובבתי חולים, והחלה לתכנן ישוב עצמאי בעיר טבריה (אך היא נפטרה ב-1569 בטרם הספיקה לעבור לשם). בנוסף לנדיבות הלב שלה, היא הייתה בעלת חזון מבריק, ניהלה מעצמה עסקית, הצילה את מרבית רכושה יחד עם אנוסי הרדיפות, ורקחה אסטרטגיה מלוטשת וחסרת תקדים של חרם כלכלי. שילוב כישרונותיה האישיים בצירוף מעמדה הכלכלי והמשפחתי אִפשר לה למלא תפקיד שלא היה לו אח ורע בעולם הגברים היהודי של המאה ה-16.
"הבתולה" מלודמיר, ניצבה לפני התנגדות נחרצת של קהילה חסידית אשכנזית במאה ה-19. חנה היא בת יחידה, הייתה תלמידה דגולה ואחרי פטירתו של אביה ירשה את הונו. דבר זה אפשר לה לבנות בית לימוד שהיא שימרה בו את המצוות כפי שעשה אביה. עד מהרה, השמועות בדבר למדנותה וכישרונותיה בצירוף מנהיגותה ויכולות הריפוי שלה, עשו להן כנפיים; היא הפיצה את חכמתה, אך היא עצמה חיה חיי פרישות כפי שהיה מקובל בקרב צדיקים סגפנים באותה תקופה. גברים ונשים, עניים ועשירים כאחד, התקהלו בחצרה כדי ללמוד, לקבל ברכה או להירפא. העובדה שאישה לקחה על עצמה תפקיד של גבר לא הייתה לטעמם של מנהיגי חסידות גברים מסוימים, שטענו כי גופה לא היה אלא כלי קיבול לצורך נשמתו של גבר. הופעל עליה לחץ להינשא, מתוך ניסיון מחוכם ובוטה להרוס את מעמדה כאישיות קדושה. מרגע שהיא נכנעה לאותם לחצים -- הגם שנישואיה מעולם לא הוגשמו -- נמוג מעמדה ונעלם. לבסוף, היא עלתה לירושלים ב-1859. נראה כי היו לה חסידים אף שם, אך היא נפטרה באלמוניות יחסית ב-1888.
רחל זלצר (1927 - 1948)
ילידת רומניה. הצטיינה בלימודיה. בשנות ילדותה חיה תחת שלטון המשטר הנאצי אשר הביא למהפך בחייה וגרם לה לעזוב את לימודיה. יחד עם זאת, בעקבות הכיבוש הרוסי המשיכה ללמוד ולחיות בשקט יחסי. בשנת 1941 נכבשה עיירתה על ידי הגרמנים ורחל ואימה הועברו לגטו. האם, תוך מאמץ קשה, הצליחה להעביר את בתה לידי מבריחי גבול אשר העלוה לספינת מעפילים. הספינה עצמה נטרפה בסערה ולאחר תלאות, עלתה רחל ארצה. בשנת 1945 החלה את לימודיה באוניברסיטה ועברה לחיות עם אימה, ששבה ממחנות הניצולים. בפרוץ מלחמת העצמאות התגייסה רחל ללחימה ושירתה בירושלים. לאחר בקשות חוזרות ונשנות נשלחה ללחימה בגוש עציון. כאשר הקבוצה שבה מגוש עציון למנוחה בירושלים, הותקפו בנבי דניאל. במקביל, החליטה "ההגנה" לחדול מלשתף בנות במערך הלחימה. בתגובה, הצטרפה רחל ללח"י ובעת ששימשה צלפת בקרב בעיר העתיקה, נפגעה ונהרגה.
חנה טרגר
זלדה טרגר נינילביץ'
נולדה בווילנה ב- 1920. שנות ילדותה עברו עליה במזרח פולין. היתה חברה בתנועת "השומר הצעיר". בגיל 16 באה לווילנה ללמוד בסמינר עברי לגננות. עם סיום הלימודים יצאה לחוות הכשרה בצ'נסטכוב. כשפרצה המלחמה ברחה לוורשה לחפש את אביה ומשם הגיעה לווילנה.
ב-22.6.1941, היום שבו פלשו הנאצים לברית המועצות, שוחררה זלדה מבית החולים לאחר מחלת טיפוס. בספטמבר 1941 הועברה עם יהודי וילנה לגטו. לאחר כחודש הצליחה לצאת מהגטו והסתתרה בעיר, במסווה של נוצרייה. במרס 1942 חזרה מרצונה לגטו והצטרפה למחתרת – פ.פ.או. היהודית בגטו. ביולי 1943 נאסרה ביחד עם אחרים מחברי המחתרת בידי המשטרה היהודית, כבני ערובה בדרישה להסגיר את איציק ויטנברג, מפקד המחתרת, ושוחררו כשויטנברג הסגיר את עצמו.
בספטמבר 1943 חוסל גטו וילנה. זלדה וחבריה למחתרת יצאו ליערות רודניקי והקימו גדוד פרטיזנים יהודי בפיקודו של אבא קובנר. עוד לפני שעזבה את הגטו בעצמה הבריחה זלדה קבוצות אנשים ונשק מהגטו ליער.
חמש פעמים נפלה זלדה בידי הגרמנים והליטאים והצליחה להתחמק.
לאחר שחרורה של וילנה, החלה זלדה לפעול עם חבריה להעלאת יהודים ארצה. פעילות זו נקראה אחר כך בשם "הבריחה" וכללה ריכוז של יהודים והעברתם דרך גבולות באורח בלתי לגאלי.
זלדה עלתה ארצה ביוני 1946 באוניית המעפילים "יאשיה ווג'ווד". היא ובעלה השתקעו בנתניה, ושם נולדו בנה ובתה, ומשם עברו לתל אביב ואחר כך לרמת גן. בארץ היתה פעילה באיגוד יוצאי וילנה והרבתה להופיע בבתי ספר ולספר על תקופת השואה. זלדה נפטרה בשנת 1987.
נולדה כאיזבלה באומפרי, אפרו-אמריקנית שנולדה למשפחת עבדים. לאחר עבדות ארוכה וקשה פדתה עצמה מבעליה, שינתה את שמה והחלה להטיף נגד עבדות ודיכוי נשים. השם שבאומרפי בחרה לעצמה (סוג'ורנר טרות'), פירושו: "אמת זמנית".
סוג'ורנר טרות לא ידעה לכתוב. היא נולדה לעבדים ונמכרה בעצמה מאדון לאדון כמה פעמים. היא חוותה התגלות דתית והחלה לשאת נאומים בעניין ביטול העבדות ונגד דיכוי האשה. היא השתתפה בכמה מוועידות הנשים הראשונות שפעלו לזכויות נשים. את הנאום הזה נשאה ב1851. נאומה "אני לא אשה?" שוחזר על ידי שומעים ובו היא אומרת בין השאר:
"הגבר הזה שם ( מצביעה על הכומר) אומר שנשים צריכות שיעזרו להן לטפס על כרכרות ושיסחבו אותן מעל תעלות... אף אחד אף פעם לא עזר לי לעלות על כרכרה, או לעבור שלולית בוץ...תסתכלו עלי, אני חרשתי ושתלתי ואספתי תבואה לגורן ואף גבר לא עשה את זה יותר טוב, אז מה, אני לא אשה? ואז הוא מדבר על הדבר הזה שבראש.. אינטלקט. מה הקשר של אינטלקט לזכויות של נשים או של שחורים? והאיש הקטן שם, בבגדים השחורים הוא אומר שלנשים לא יכולות להיות זכויות כמו לגברים כי ישו לא היה אשה! מאיפה בא הישו שלך? מאלוהים ומאישה. לשום גבר לא היה בו חלק! אם האישה הראשונה שברא אלוהים הייתה מספיק חזקה כדי להפוך את העולם לבדה, כל הנשים האלה יחד בטח יכולות להפוך אותו בחזרה ולתקן אותו..... והגברים יותר טוב שיתנו להן לעשות."
רגינה יונס
פרופ' דפנה יזרעאלי (1937-2003)
סוציולוגית ואנתרופולוגית, חוקרת ופורצת דרך בתחום נשים ומגדר. הייתה פרופסור מן המניין הראשונה בישראל בתחום לימודי נשים. הביוגרפיה של יזרעאלי הייתה קשורה בלימודי מגדר במשך 30 השנים האחרונות של חייה. כאופייני לדור המייסד של הפמיניזם האקדמי המודרני, התמחותה הראשונה לא הייתה בחקר המגדר. התעניינותה במקומן של הנשים בחברה החלה רק באמצע שנות ה-70, שאז החלה, לדבריה: "לפקפק ברבות מן ההנחות על נשים וגברים שעד לאותה עת קיבלתי כאמת אובייקטיבית". בין נושאי המחקר שבהם עסקה: תנועת הפועלות, גברים ונשים בתחום העבודה והמגדר בצבא. שימשה כיועצת לקצינת ח"ן, חברת הנהלה של הקרן החדשה לישראל ושל ארגונים פמיניסטים שונים. בשנת 2001, לאחר שנים של מאמצים, הצליחה להביא לפתיחת התוכנית הבין-תחומית ללימודי מגדר לתארים מתקדמים באוניברסיטת בר אילן.
רוזה כהן רבין (1890-1937)
ילידת רוסיה. רוזה סיימה לימודי חשבונאות והייתה חברה בתנועות "הסוציאליסטיים המהפכניים", "הנוער הבונדאי" ו"הסתדרות הנוער הרוסי הלומד". בשנת 1917, עם עליית הקומוניזם, נרדפה בשל דעותיה וברחה למקום מבטחים. בשנת 1919 הגיעה ארצה לקבוצת כנרת. בשנת 1920 התארחה בירושלים, בימים בהם פרצו המאורעות. רוזה לקחה חלק פעיל בהגנה על הרובע היהודי בעיר העתיקה וסייעה בעזרה ראשונה ובקישור בין פלוגות "ההגנה". בסיום המאורעות עברה להתגורר בחיפה, שם עמדה בראש ועד "ההגנה" והניחה את היסודות לאיגוד פועלים מקצועי בעיר. כמו כן, הקימה את סניף קופת החולים הראשון בעיר. בשנת 1921 נישאה ועברה לתל אביב, שם הייתה חברה במפקדת "ההגנה" ולאורך עשר שנים הייתה חברת מועצת העיר. את עיקר פועלה הקדישה למוסדות ההסתדרות ולוועד ההורים המרכזי של תל אביב. היא ליכדה את ועדי ההורים לגוף אחד והביאה להישגים בקידום החינוך בעיר.
עמליה כהנא כרמון (1926)
סופרת, מסאית, מבקרת ומרצה, מהחשובות ביותר בספרות העברית החדשה, כלת פרס ישראל. התקבלותה כסופרת, שהתרחשה לאחר מאמצים, סימלה במידה רבה את ההכרה המחודשת בסיפורת הנשים העברית בארץ. סיפוריה עוסקים, לרוב, במצוקתן של נשים בעולם הגברי. במסותיה ניתחה לעומק את נפתולי המצב של להיות אשה-סופרת ואת שאלת התקבלותה על ידי הממסד. בכך העלתה כהנא-כרמון את הנושא על סדר היום והפכה לנושאת דגלו. עוסקת בהנחיית סדנאות לכתיבה יוצרת והייתה חברה במועצה לספריות ציבוריות של משרד החינוך. בזמן מלחמת השחרור שירתה כסטודנטית ב"הגנה" ולקראת סוף המלחמה הצטרפה לחטיבת הנגב של הפלמ"ח והשתתפה במבצעים שונים. המברק המפורסם המודיע על כיבוש אילת כתוב בכתב ידה.
זהרה לביטוב (1927- 1948)
בגיל שבע עזבה עם משפחתה את קיבוץ קריית ענבים, בו נולדה. היא סיימה את לימודיה בתל אביב, ובמקביל התנדבה לפלמ"ח ונשלחה להכשרה בעין חרוד. בשנת 1946, השתתפה בפיצוץ גשר אכזיב ב"ליל הגשרים" ונפגעה בעיניה. בעין חרוד הכירה את שמואל "שמוליק" קופמן, איתו תכננה לעזוב את הפלמ"ח ולהקים משפחה. יומיים לפני המועד בו קבעו לעזוב את ההכשרה, נהרג שמוליק בתאונת אימונים. בעקבות מותו נסעה זהרה לארה"ב, שם החלה בלימודי האוניברסיטה. עם פרוץ המאורעות שקדמו למלחמת העצמאות, בנובמבר 1947, החליטה לחזור לשורות הפלמ"ח. ידיעה על קורס טיס שארגנה "ההגנה" בקליפורניה הביאה אותה להצטרף לקורס, אותו סיימה בהצטיינות. ביוני 1948, הגיעה ארצה והצטרפה לחיל האוויר והייתה לסגן מפקד טייסת. באוגוסט, לאחר חופשה קצרה בירושלים, היא נספתה בעת התרסקות מטוס בדרכה לת"א, זמן קצר לאחר ההמראה. לאחר מותה העניק לה מפקד חיל האוויר דרגת פקד-טיס.
חנה לוין (1897 - 1985)
ילידת רוסיה, סיימה את לימודיה בגימנסיה ובקונסרבטוריון באודסה. בשנת 1923, עלתה עם הוריה ארצה. בשנת 1924 נישאה למיכאל לוין, אשר שימש כעבור מספר שנים ראש מועצת ראשון לציון. היא עצמה, הייתה מעורבת בויצ"ו כחברת הנהלה של ויצ"ו הארצית והעולמית, סגנית יו"ר ויצ"ו ארצית, ראש מחלקת הבניה של ויצ"ו הארצית והעולמית ובשנת 1962 יו"ר ויצ"ו ישראל למספר שנים. כמו כן, שימשה כיו"ר הסתדרות נשים ציוניות בראשון לציון, ונבחרה מטעם הציונים הכלליים שש פעמים כחברת מועצת העיר. במלחמת העולם השנייה הייתה בין 50 הנשים הראשונות להתגייס לצבא הבריטי, אותו סיימה בדרגת סגן ושימשה "אם החיילות העבריות" כשהיא אמונה על רווחתן. לאחר שחרורה, עסקה בשיקום החיילים והחיילות המשוחררים במסגרת לשכת השחרור של הסוכנות היהודית. בפרוץ מלחמת העצמאות הייתה לקצינת מטה בדרגת רב-סרן במטכ"ל חיל הנשים, אשר שימשה כקצינת גיוס ראשית ובתום המלחמה הייתה הממונה על קציני העיר בארץ. עם סיום שירותה הצבאי, שימשה כחברת מזכירות איגוד החיילים המשוחררים וחברת הנהלה של הועד הארצי למען החייל. במסגרת זו, הקימה בתי תרבות ובידור לחיילים בבסיסי אימונים. בשנת 1956 נבחרה לראשות העיר ראשון לציון, ראש העיר הראשונה במדינת ישראל, וכיהנה בתפקיד זה במשך שלוש שנים. בתקופה זו, פעלה לפיתוח מוסדות החינוך בעיר ואחזקת מועדונים לנוער. בתקופתה, נסלל הכביש המחבר את העיר לשפת הים. לאחר כהונתה המשיכה בפועלה בויצ"ו, כאשר במקביל שימשה כיו"ר האיגוד הסוציאלי, חברת המועצה הארצית של הג"א וחברת המועצה לענייני דמוגרפיה.
לורה מאלווי
חוקרת קולנוע פמיניסטית. ידועה במיוחד בזכות מאמרה המכונן "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי" (1975), שבו תיארה את העונג המופק מצפייה בקולנוע ההוליוודי, תוך שהיא נשענת על תיאוריות פסיכואנליטיות. מאלווי מנתחת את חווית הצפייה בקולנוע כחוויה מציצנית, היוצרת עונג מיני מהתבוננות באדם אחר כבאובייקט אירוטי. הנחת היסוד המנחה את עבודתה של מאלווי היא כי הקולנוע ההוליוודי הקלאסי תמיד ממגדר את הצופה כגבר, ללא קשר למינו הביולוגי, ולכן הצופה שבו עוסקת מאלווי הוא גבר המתבונן באישה, תוך ייצור האישה כדימוי, כמושא להתבוננות ולתצוגה. לטענת מאלווי, מודעות לתהליכים אלה תאפשר להרוס את העונג שמספק הקולנוע ההוליוודי הנרטיבי, ובכך תסייע להיווצרותו של קולנוע אלטרנטיבי ורדיקלי, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה אסתטית.
סופרת ואקטיביסטית פמיניסטית רדיקלית. ידועה במיוחד בזכות ספרה Sexual Politics(1970), שבו הציגה ביקורת מקיפה על הפטריארכיה בחברה ובספרות המערבית והגדירה מין כקטגוריה בעלת השלכות פוליטיות הנובעות מיחסי הכוח הממוגדרים. פוליטיקה, להגדרתה, היא הסדרים שבהם קבוצה אחת של בני אדם נשלטת על ידי קבוצה אחרת. מין, על פי מילט, הוא קטגוריה של סטטוס בעלת השלכות פוליטיות, של יחסי כוח. לטענתה, המשפחה היא לב הפטריארכיה, והעובדה שגברים הם ראשי המשפחה משמשת כאב טיפוס לחברה כולה. כך, הנישואים הם האמצעי העיקרי שבאמצעותו משתמר הדפוס המסורתי של שליטת הגברים בנשים.
עליזה מסיוריק
פולין ניומן
לוסי סטון
ילידת ארה"ב (1893-1818) עיתונאית ובעלת עיתון בבוסטון שנקרא "עיתון הנשים". סטון תקפה את נקודת המוצא של ערכי המשפחה הבסיסיים שאיש לפני כן לא העז לערער עליהם. היא יצאה נגד צנזורה, טוהר, אמהות מתוך בחירה ואלימות במשפחה. לטענתה לאישה זכות בלעדית על גופה ואמהותה. טענה זו מנפצת מיתוסים כגון מיתוס האישה כאובייקט מיני ואמצעי לפרייה ורבייה ומיתוס היעדר התשוקה אצל נשים. באותה תקופה נהנו מאמצעי מניעה רק נשות המעמד הגבוהה. ממקימות התנועה האמריקנית למען זכות הבחירה. למדה בקולג' היחיד במסצ'וסטס שהיה פתוח לנשים ולשחורים, ובו היה אסור לנשים להשתתף בוויכוחים וכן היה עליהן לעשות את הכביסה של כולם... האישה הראשונה שחתמה על חוזה נישואים שוויוני ואף שמרה על שם נעוריה. סירבה לשלם את מיסיה עד שתמומש זכותה האזרחית לבחור, ועמדה בזאת גם כשהפסידה כתוצאה מכך את כל רכושה.
הלן סיקסו
ילידת צרפת, 1937.
תיאורטיקנית פמיניסטית, סופרת, משוררת, פילוסופית ומבקרת ספרות ורטוריקה. ד"ר לספרות אנגלית שייסדה בצרפת את המרכז הראשון שהוקם באירופה ללימודי נשים. משנות השבעים החלה סיקסו לחקור את הקשר שבין מיניות ושפה. לטענתה, מיניות קשורה ישירות באופן שבו אנו מתקשרות/ים. במאמרה המפורסם "צחוקה של המדוזה" (1975), סיקסו מעודדת כתיבה נשית של נשים כהתנגדות להדרה ההיסטורית של כתיבה שכזו. היא מדגישה את תפקידה המשחרר במיוחד של כתיבה אוטוביוגרפית נשית, שמכוונת ליצירת קהילת נשים היכולה להתאגד סביב חוויות ייחודיות של הגוף הנשי ולהזדהות עמן. סיקסו נחשבת לאחת ממייסדות התיאוריה הפמיניסטית בכלל והתיאוריה הפמיניסטית הפוסט-סטרוקטורליסטית בפרט. היא אחת החוקרות המשפיעות ביותר בפמיניזם הצרפתי ובפמיניזם הפסיכואנליטי.
רבקה עמיר
פנינה פדרמן (1914 - 1948)
נולדה בגרמניה למשפחה מסורתית ואמידה. בהיותה בת 16, הצטרפה לתנועת בית"ר. עם עליית הנאצים לשלטון (1933) עברה משפחתה לבלגיה, שם המשיכה בפעילות התנועה והשפיעה על אביה להוציא לאור את ביטאון התנועה "העתיד שלנו". בדרכה של המשפחה להולנד, נפטרו הוריה. פנינה שבה להולנד ונישאה. בשנת 1935 עלתה עם בעלה ארצה, והזוג נדד בארץ בין סניפי בית"ר לצרכי הדרכה וסיוע. ביתם שימש כמטה לחברי התנועה בראשון לציון. במקביל, הייתה פנינה פעילה בקהילה והביאה לייסוד קופת חולים בשכונת מונטיפיורי והקימה מסעדת פועלים בבאר יעקב. עם הקמתו של האצ"ל, מייסודו של בית"ר, הצטרפו פנינה ובעלה לארגון והיו פעילים בהברחת נשק וידיעות מודיעיניות. בעוד ששני ילדיהם עודם צעירים, הוגלה דוד פדרמן לאריתריאה. באותה תקופה, פנינה המשיכה לסכן עצמה כשהיא פותחת את ביתה לחברי הארגון המבוקשים על ידי הבריטים. בתאריך 11 בפברואר 1948 המכונית בה נסעה, עלתה על מוקש. עם הגעת הסיוע הרפואי, שלחה אותו לטפל בפצועים האחרים, באומרה כי "אני בין כה וכה אבודה". כעבור שעות ספורות נפטרה.
מרים פריד (1930 - 1948)
ילידת הונגריה. בשנת 1938 עלתה משפחתה ארצה. כנערה הייתה פעילה בתנועת "הצופים", ולאחר מכן ב"תנועה המאוחדת". בזמנה הפנוי, התנדבה לסייע בחינוך ילדי שכונות העוני בירושלים. באוקטובר 1947 הצטרפה ללח"י. כעבור חודש נאסרה, בעת שהדביקה כרוזים ברחובות העיר. עם שחרורה בינואר 1948 הייתה שותפה פעילה למאבק כשהיא משמשת אחות קרבית. ב- 15 במאי 1948 יום לאחר הכרזת המדינה, נפצעה במהלך לחימה בקרבת שער יפו. שתיים מאצבעותיה נותרו משותקות, אך מוגבלות זו לא מנעה ממנה להמשיך ולהלחם בהתקפות על מלחה והעיר העתיקה. בתקופות הרגיעה, עבדה במחסני הנשק של הלח"י. בתאריך 25 ליולי 1948, בעת ששהתה במחסן הנשק, נהרגה עם חמישה מחברי הארגון בפיצוץ שאירע.
איטה שרה פרלמן
שרה צ'יזיק
זהבה צימבל (1892 - 1967)
ילידת פולין. בילדותה, הפרה את הוראותיו של אביה בכל הנוגע לעצמאותה. מלבד לימוד השפה העברית, הייתה פעילה בתנועה הציונית המקומית ולמדה את מקצוע התפירה. מתוך תחושת שליחות עזבה את עושר משפחתה וברחה לבדה ארצה, בשנת 1917. תחילה התיישבה בביתניה ושימשה כאחות, ולאחר מכן כתופרת בתל אביב. עם נישואיה עברה לתל חי, שם לחם בעלה לצידו של יוסף טרומפלדור וחבריהם. את מקום מושבה בתל חי עזבו עם בתם בשנת 1923 לתל עדשים. שם שימשה כחברת ועדת החינוך ומייסדת הספרייה. בשנת 1943, בהיותה בת 54, החל גיוס נשים ביישוב היהודי לחיל הנשים בצבא הבריטי. הגיוס כוון לנשים עד גיל 45. זהבה, בעודה מטפלת בארבעת ילדיה, שיקרה באשר לגילה והתגייסה לצבא הבריטי. היא שירתה בבסיס שנלר שבירושלים ובבת גלים שבחיפה, כטבחית. בעקבות מחלות ילדיה שבה לביתה כעבור שנה. במהלך השנים סייעה לבעלה ולבנה בקיום המשק החקלאי. כמו כן, טיפלה בביתה בילדי חוץ אשר העפילו ארצה מאירופה. בשנותיה האחרונות הייתה מרותקת למיטתה.
ילידת רוסיה (1952-1872)
פמיניסטית ופעילה חברתית. עסקה בעיקר בזכויות עובדים ובאיגוד עובדות. נטלה חלק במהפכת אוקטובר, שהביאה לעליית השלטון הקומוניסטי בברית המועצות. מונתה לקומיסרית לענייני רווחה סוציאלית, ושכנעה את לנין לייסד את "יום האשה העובדת ההירואית" ב-8.3, הוא יום האשה הבינלאומי. כיהנה כשגרירה בנורבגיה, מקסיקו ושבדיה בתקופת שלטונו של סטלין. מהבודדים שמילאו תפקיד בכיר בממשלת סטלין ולא נרצחו על ידו.
שולמית קליבנוב (1969- 1902)
עלתה ארצה בשנת 1922 מרוסיה. הייתה חברת "ההגנה" בחיפה משנת 1930. בשנת 1934 הייתה חברת מפקדת מד"א בחיפה, שהיה תחת פיקוד "ההגנה" ושימש כמסגרת חשאית להכשרת חברות חדשות לארגון. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, הייתה פעילה בגיוס נשים לצבא הבריטי. ב-1942 מונתה לקצינת המטה הראשונה במפקדת "ההגנה" לענייני חברות. בתפקיד זה הייתה אחראית להכשרת מפקדות ומדריכות, פעולות הסברה להגברת מודעות הנשים לעניין "ההגנה" וקשר עם חברות הפלמ"ח וחברות "ההגנה" בצבא הבריטי. עד שנת 1948, סייעה בהכשרת המדריכות. בשנים - 1949, הייתה חברה באסיפת הנבחרים. לאורך השנים הייתה פעילה במועצת הפועלות ושימשה שליחתה למחנות העקורים באירופה בשנת 1947. עם קום המדינה, ייסדה וניהלה מכון לריפוי פדגוגי לילדים עזובים מארצות ערב וממחנות השואה.
רוז'ה רובוטה (1921-1945)
נולדה בצפון מזרח פולין למשפחה מבוססת. בשנות ילדותה, הקדישה מזמנה לטיפול באחיה הצעיר והחולה. בהיותה בכיתה ו' הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר", בה הייתה פעילה מסורה, ואף נבחרה להנהגת הקן ומועצת המדריכים בגיל 17. עם כיבוש עיירתה על ידי הנאצים, נשלחה רוז'ה לאושוויץ. באושוויץ עבדה במחסן הבגדים והסתכנה בהמרתם במצרכים, למען חבריה ובני משפחתה. כמו כן, לקחה תחת חסותה נערה בת 15. תוך ניצול השפעתה בקרב נשות המחנה, שכנעה את העובדות במחלקת חומר הנפץ לסייע באיסוף החומר. לאחר חודשים בהם נאסף חומר נפץ והותקנו פצצות תחת הסוואות שונות, בסתיו 1944 פרצו אסירי אושוויץ במרד. המרד הביא להריגתם של ארבעה אנשי S.S. ולהרס הקרמטוריום ואחד מתאי הגזים. מאות האסירים שברחו לחופשי, נתפסו בשלב מאוחר יותר. רוז'ה נתפסה בעקבות מידע על מעורבותה בתכנון המרד. ימים רבים עברו עליה תחת עינויים. בשיחה שערכה עם בן עירה, הבהירה כי לא הסגירה איש וכי נקבה בשמותיהם של חברים אשר ידעה שנהרגו במהלך המצוד אחריהם. ב- 6 בינואר 1945 הוצאה להורג בתלייה, כשהיא קוראת לקהל הצופים "נקמה!"
הלנה רובינשטיין
ואנדאנא שיווא
ילידת הודו, 5.11.1952
פיזיקאית, אקו-פמיניסטית, פעילה סביבתית וסופרת. אביה היה שומר יערות ואמה עסקה בחקלאות, כך שמגיל צעיר הייתה שיווא חשופה לאהבת הטבע ושמירת הסביבה. שיווא ויתרה על משרה אקדמית לטובת פעילות בנושאי סביבה, כמו מים וחקלאות ולמען בריאות נשים וחינוך בנות. ייסדה בהודו את תנועת Navdanya לשימור המגוון הביולוגי ולשמירה על זכויות החקלאים. פרסמה למעלה מ-300 מאמרים בעיתונות המדעית והטכנית המובילה בעולם. פעילה במאבקים סביבתיים נגד הגלובליזציה, הנדסה גנטית, מיכון החקלאות וצמצום סוגי הגידולים החקלאיים, ומעודדת נשים לשוב ולהשתמש בשיטות חקלאיות מסורתיות. בשנת 1993 זכתה בפרס "Right Livelihood" (הנחשב כפרס נובל אלטרנטיבי) על "שהציבה נשים ואקולוגיה בלבו של השיח על ההתפתחות המודרנית".
סופרת ופעילה אקטיביסטית בתחום זכויות האדם והנשים. מהפמיניסטיות הראשונות במצרים ואחת המנהיגות בתחום קידום מעמד האשה. מספריה: זמן הנשים.
|
